גלריית הדמויות של ספרי פוצ'ו | כמה מילים על המאיירת



...אל איורי הספרים פנתה בעקבות ידידיה שהציעו לה לאייר את ספריהם. ידידה הנאמן פוצ'ו, פתח לה שער כשהזמין אותה בראשונה לעצב את עטיפת ספרו "חבורה שכזאת" (1957) ואחר כך לאייר את ספרו "איה הג'ינג'ית" (1960) ושיתוף הפעולה ביניהם הזין יצירה משותפת, פוריה וארוכת שנים:

"פרא אדם" (1966), "תעלומת הילקוט" (1970), "המורה הדגול שמילקיהו" (1972), "אילת המבולבלת" (שהתפרסם בהמשכים בעיתון "פילון" ויצא לאור בסדרת ספרונים), "דודלי חוד לי" (1977), "אריק מפוזריק" (1980), "אפרים קומתיים" (1981), "האח הקטן והמציץ" (1983), "הקטן האמיץ" (1984), ו "כשהמורה שמילקיהו היה ילד" (1983).

מתוך הספר "אראלה", משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד. 2005


במשך השנים נרקמה שותפות של יצירה בין אראלה לפוצ'ו: המספר והמאיירת. השניים היו באותה הכשרה בפלמ"ח ובין מקימי נתיב הל"ה. שנות החיים עליהן מספר פוצ'ו. בסיפוריו, שהפכו לפולקלור של השנים ההן, מופיעה אראלה כפי שהיא, בשמה ובדמותה

("מתוך החוברת: "אראלה שנים קסומות)





איור מס' 1: המורה שמילקיהו
אראלה מסבירה "איך מציירים ספרים"

"אני בהחלט מאמינה שיש קשר בין אישיותו של אדם, התנהגותו והליכותיו, לבין מראהו החיצוני. לפעמים הגיבור מזכיר לי מישהו שאני כבר מכירה. הספרים שציירתי מלאים בדודים ודודות שלי, שכנים וחברים. לפעמים אני פוגשת את הגיבור פתאום ברחוב, וכשאני רואה אותו, נדמה לי: הנה, זהו בדיוק! כאילו יצא לו חי מתוך הספר.
את המורה שמילקיהו , למשל, פגשתי במסעדה בתל אביב.
ישבתי וחיכיתי למרק, והוא נכנס והתיישב בשולחן מולי. כמובן שלא ידעתי ואינני יודעת עד היום מי ומה היה האיש שסעד בשכונתי, אבל אני הרגשתי בברור: זהו המורה שמילקיהו! קשקשתי אותו על מפית, ובבית השלמתי את הציור"

(מתוך הספר "אראלה", משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד. 2005




איור מס' 2: מתוך "פרא אדם"
הוצאת מסדה |
1966

אבל - למה בכלל לצייר ספרים? האם המילים לא מספיקות לנו? המילים מפעילות את הדמיון. הציור מדבר אלינו ישר.
אם כתוב למשל: "עיניים שחורות", לכל אחד מאתנו קבועות בזיכרון העיניים השחורות שהוא מכיר. בעצם, עיניים שחורות ממש עוד לא ראיתי. אבל יש חומות - חום כהה, או חום לכיוון צבע הדבש. יש עיניים עמוקות, עיניים בולטות. יש המון אפשרויות, והצייר בוחר בשבילנו רק אפשרות אחת מכל הרבות ומצייר לנו אותה.
זה טוב, כי הנה לנגד עיניינו הכתוב בספר לבש צורה. זה אולי לא טוב, כי יכול להיות שבין האפשרויות האחרות יש יותר מוצלחות, יותר מתאימות, ואנחנו כבר תקועים עם זאת שהצייר בחר בשבילנו ומפסידים אותן.
הטוב ביותר הוא כשהסופר והצייר הם בראש אחד, ואמנם בדרך כלל פונה הסופר לצייר שעל פי תחושתו מבין אותו היטב ויודע למה התכוון בסיפור.
חברות והתאמה כזאת, למשל, יש בין הסופר פוצ'ו וביני, עד שפעם פוצ'ו כתב לי בהקדשה על אחד מספרי שמילקיהו - "לאראלה, שהמציאה את המורה שמילקיהו כפי שהוא נראה היום". כמובן שפוצ'ו הוא שהמציא אותו, אבל אפשר להגיד שאני נתתי לו צורה.


חזרה לראש העמוד

איור מס' 3: מתוך "איה הג'ינג'ית"

בין הדמויות האחרות שהמציא פוצ'ו ושאראלה נתנה להן "צורה", נמצא הרבה טיפוסים מעניינים ומורכבים. למשל באחד מסיפורי איה הג'ינג'ית " הולכים לקנות בגד ים" (עמ' 67), מוצגת אמה של איה מודדת בגד ים צמוד. בין אם כדי שלא ללכלך את בגד הים בגופה המזיע ואולי מתוך עצלות, היאאינה פושטת את בגדיה התחתונים והם מציצים מתחת לבגד הים.
החזייה בעלת הכתפיות, התחתונים הסולידיים, חגורת הבטן שמשתלשלים ממנה מחזיקי הגרביים (כמעיין "שלייקס" במהדורה נשית), וכמובן נעליים וגרביים. אך מעל לכל הבגדים הללו לובשת הגברת בגד ים צמוד, המקושט בהדפס של דג שמך. בגד הים הזה גורם כנראה לגברת להרגיש קלילה ורזה. היא מרימה את זרועותיה העבות, משפילה את עיניה בכיוון הגיזרה, שנעלמה מזמן, ומחייכת בסיפוק. ניתן להרגיש את הנערה הרזה שבתוך הגוף השמן, את דג השמך המנתר בקלילות בתוך גופו המגושם של הלוויתן ואת הקשר המיסטי בין מראה הדמות לאישיות המסתתרת בתוכה.

מתוך המאמר "המאיירת אראלה", מאת סבינה שביד,
"ספרות ילדים ונוער", חוברת 129,
המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. 2009





איור מס' 4: "כשהמורה שמילקיהו היה ילד"
משמאל: מתוך "כשהמורה שמילקיהו היה ילד", מימין: מתוך "פרא אדם"

בהתבוננות בדמות המורה הדגול שמילקיהו, לכשהיה עוד פעוט, ניתן להבחין כי הילד המופנם, המודאג, האיכפתניק, מזכיר במקצת את דמותה של אראלה עצמה, בטרם הפך עם השנים לגבר שמנמן, מקריח שעדיין שומר על התמימות, על האכפתניקיות, ועל הצורך "ללכת לאיבוד", כדי שכולם ידאגו לו, יחפשו אותו, וגם ימצאו...

מתוך המאמר "המאיירת אראלה", מאת סבינה שביד, "ספרות ילדים ונוער", חוברת 129, המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. 2009




איור מס' 5: "אולי תרדו שם"
כרזת פרסומת לסרט 1964

"כל דבר שצריך - אפשר לעשות גם אם לא אוהבים אותו במיוחד, אבל כמובן שעם אהבה זה יוצא הרבה יותר טוב. חשוב לי שבאיור יהיו כל מיני פרטים ושיהיו נכונים, כי הקורא אוהב כל פרט, והוא מרגיש בציור, אפילו אם קשה להסביר למה ואיך, אם נעשה באהבה, או שנעשה בחוסר סבלנות, או בעצבנות, או ברוגז, או אפילו סתם בחוסר יחס, או בחוסר זמן ..."

אראלה




"חלק מזיכרונות הילדות החריפים ביותר שלי, קשורים בספרים הראשונים שהתוודעתי אליהם. בתוך התאים האפורים שמור אצלי זכרון טרי, חי מאוד, כשאני כבת שלוש - אבא חוזר מהעבודה, מתקלח, לובש מכנסיים קצרים נקיים וגופיה לבנה, מרכיב אותי על ברכיו ומחבק אותי בידיו העבות והשעירות אל חזהו המתולתל, שריח סבון "מנורה" עוד נודף ממנו, וקורא באוזני את "קן לציפור" מתוך "שירים ופזמונות" של ביאליק, והציור הנהדר של נחום גוטמן כל הזמן לנגד עיני. עד היום לא תשווה בעיני שום ציפור לזאת של גוטמן.
אבא עושה רווח קל בין "הס, פן תעיר" לבין "ישן לו אפרוח זעיר", ולבי מחסיר פעימה.
קצת יותר מאוחר אבא קרא באוזני את "אוצר לובנגולו מלך זולו" המלווה אף הוא בציורי נחום גוטמן, שיש מהם שאני זוכרת את מיקומם בעמוד עד היום. מקומם של ספרים בחיי הילדים של היום, איבד הרבה מאוד ממשמעותו, ובוודאי שאין להשוותו לימי ילדותי שלי. . אני מקווה שהילדים היום, טועמים בספרים את אותו הטעם הנפלא שטעמתי אני בהם, וכשאני חושבת שזו פתיחה וכניסה לכל עולם הספרים העשיר – אני מבינה, אולי, את אחת הסיבות לאחריות שאני מרגישה בתוכי, בלי שום קלות ראש, כשאני ניגשת לצייר ספר ילדים.
באחרונה הצלחתי להתחקות על שורש המילה העברית החדשה – "איורים", אילוסטרציות בלע"ז. היא נגזרת מהפועל הלטיני: אילוסטרירה – להאיר, כמו שקראו לו עכשיו בעברית לאייר . ובזה, בעצם, אני רואה את חובתי הבלעדית להאיר את הטקסט. לשרת אותו, את הכתוב, את האווירה, בלי נסיונות להבריק באופן עצמאי – כמיטב יכולתי, אך בכל הצניעות."

אסיים בכמה שורות שכתבתי פעם, במכתב שלא נשלח, בהיותי משוטטת בפאריז (1960):
"על פני אירופה זרועות אלפי ועשרות אלפי כנסיות, מלאות ציורים ופסלים המספרים כולם את אותו הסיפור. אם בכלל (וזה עדיין לא ברור) - הייתי רוצה להיות כאותם ציירי כנסיות כפריים, שציירו מאמונת ליבם ועל פי מראה עיניהם הקרוב, תיארו את שכניהם והפיחו בהם מרחשי ליבם.

כך, בערך, הייתי רוצה לצייר. באותה אמונה, ובהרגשה שאלה הדברים הכי חשובים, בדרכי שלי: בעט וציפורן פשוטה, בקו שחור, חופשי, היתולי לפעמים, נקי מכל עשיית רושם".

(אראלה, 1960)






"איך, בעצם, מציירים ספרים?"

יושבים אל השולחן, נייר, עפרון, טוש ועט, ומנסים פעם אחר פעם. ועוד פעם, ואחרי שזורקים לסל בין 20 ל-40 ציורים - נדמה שיצא משהו, הקרוב יחסית, למה שראיתי בעיני דמיוני, וציור זה, הבערך 41 במספר - נשאר בחיים.
אחר כך, לפעמים אחרי שעה, לפעמים אחרי יום, יש משהו נוסף, שביני לבין עצמי אני קוראת לו: להסתכל בעיניים שכאילו לא ראו את הציור מעולם, כאילו אני לא מכירה אותו בכלל.
ואני מתבוננת ובוחנת את התרשמותי: שווה - לא שווה. זה הכל.

אבל, חלק זה, הוא אולי רק ראש הקרחון המבצבץ מעל למים. בדרך כלל הדבר מתחיל כשמגיע אליי כתב היד, ואליו מצורף מכתב מההוצאה: אנחנו מזמינים אצלך עשרים ציורים לספרו של ....
אני קוראת את הספר וחוזרת וקוראת, והדמיון מתחיל לעבוד. מתהלכת עם הסיפור וגיבוריו, מכינה בנתיים איזה ליל-שבת, עובדת במטבח או מקשטת קיר, עד שהדמויות נעשות ממשיות ומסויימות מאוד בעיני רוחי.



לכל אחד מאתנו, הקוראים, יש ספרים שהוא אוהב וציורים שהוא אוהב. למה דווקא אלה ולא אחרים? לפעמים התשובה היא פשוטה: הספר מתאר חיים שהיינו רוצים לחיות, או דמויות שהיינו רוצים להיות כמותן. ולפעמים התשובה לא פשוטה, אבל אולי לא כל כך חשוב לדעת אותה.
מה שחשוב, לדעתי, ומה שכדאי - שהספרים, עם כל העולמות שהם מביאים אלינו ומעירים בתוכנו, יהיו לנו משהו כזה ש בלעדיו אי אפשר . אני ממש לא יכולה לתאר לי את החיים בלי ספרים, אבל זה כבר סיפור אחר.




על עבודותיה של אראלה מתוך האתר של משכן האמנות בעין חרוד

איוריה וקישוטיה של אראלה , החל משנות ה-50 מעלים הוויה של דור ותקופה, בארץ ישראל של פעם ובקיבוץ.
האיורים המוקדמים ביותר הם מ-1950, מיומנים ראשונים, בעוד הגזירות מתוארכות לשנות ה-70 ואילך. חלק מן הגזירות נוצרו כקישוטים לחג בקיבוץ ואראלה עשתה בחלקן שימוש נוסף ושילבה אותן בספריה, מבלי לאבד את הקו האישי הייחודי לה. אראלה ניחנה בחוש נדיר לסגנון, הניכר באופן שבו נטלה דפוסים של "קישוט קיבוצי" שגור לכאורה והפכה אותו על ראשו באמצעות צירוף מקורי של מרכיבים אחרים, קו היתולי או הסטה של משמעות.
ב"עבודת-היד" שלה ניכרה יכולת וירטואוזית מרתקת ועם זאת, הברק והמיומנות לא דחקו מעולם את היסוד התם, המתבונן ללא לאות, יסוד של חיוניות זורמת הנבנית מאהבת הפרטים של החיים.

אראלה גילתה חוש מעשי מפותח והתמודדה באורח מקורי עם קשיים שהציבו התנאים בשטח. כך למשל, פיתחה טכניקה ייחודית של גזירות במטרה להתגבר על מכשול שהעמידו בפניה קירות חדר האוכל, שהיו מצופים במזוניט ובסלוטקס, חומרים שלא אפשרו קישוט אפקטיבי באמצעות צביעה. היא יצרה גזירות רחבות ממדים, מעין פוזיטיב ונגטיב בחיתוך מהיר בסכין גילוח ובמספריים, תמונות רוחשות חיים המשמרות תנופה ומקצב. בגזירות מקוריות אלה הטביעה אראלה את חוש ההומור המיוחד לה ויצרה שילוב הרמוני בין אדם לפרטי הנוף והטבע שהתמזגו, ברוח הזמן, לשלמות אורגנית אחת.

לאיורי הספרים פנתה בעקבות ידידיה שהציעו לה לאייר את ספריהם. החל משנות השבעים היתה אראלה למאיירת מבוקשת ע"י מיטב הסופרים והיא איירה את ספריהם של ע. הלל, דבורה עומר, אוריאל אופק, גיל אלדמע, תקוה שריג, עזריה אלון, מירה מאיר ועוד ועוד. ספר הצטרף לספר ואראלה איירה כ-50 ספרים בתחומי ספרות הילדים, השירה, הסיפורת, וגם יזמה ספרים משלה כגון לקט "מפי הטף" (1961) ואמרות ופתגמים "כפתור ופרח" (1977).

ב-1967 זכתה אראלה בפרס בין לאומי, עיטור לשבח לאיור על שם אנדרסן המוענק אחת לשנתיים למחברים ולמאיירים של ספרי ילדים מעולים מרחבי תבל מטעם המועצה הבין-לאומית לספרות ילדים, אונס"קו.


חזרה לראש העמוד